פטר חמור

פטר חמור

מדוע בכורות קדושים

"והעברת כל פטר רחם לה' וכל פטר שגר בהמה אשר יהיה לך הזכרים לה'. וכל פטר חמר תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו וכל בכור אדם בבניך תפדה... ויהי כי הקשה פרעה לשלחנו ויהרג ה' כל בכור בארץ מצרים מבכר אדם ועד בכור בהמה על כן אני זבח לה' כל פטר רחם הזכרים וכל בכור בני אפדה" (יג,יב-טו).

מפשט הפסוקים עולה, שהסיבה שאנו צריכים להקדיש את בכורותינו היא כיון, שה' הרג כל בכור בארץ מצרים מבכור אדם ועד בכור בהמה.

צריך להבין את הקשר בין שני דברים אלו: מדוע

אם ה' הרג את כל בכורות מצרים עלינו להקדיש את בכורות ישראל? וכן עלינו להבין מדוע מצוה זו קיימת דוקא בחמור ולא בשאר חיות טמאות?

נלע"ד בעזה"י להסביר באופן פשוט כך: כיון שהגזירה היתה להרוג את כל הבכורות בארץ מצרים, היה צורך להגן על בכורות ישראל מפני המשחית, בין בכור אדם ובין בכור בהמה, והגנה זו התבצעה על ידי הקדשתם לה'. ומכיון שהבכורות קדושים לעולם, עלינו בכל דור ודור להקריב לה' את בכורות הבהמה הטהורה, ואילו את בכורות ישראל לפדות כיון שהם הוקדשו לה' לעולם.

אמנם הסבר זה לכאורה אינו עולה בקנה אחד עם פשט הפסוקים, כיון שבפסוקים אלו לא מוזכרת ההצלה של בכורות ישראל אלא רק המיתה של בכורות מצרים. אלא אם כן נאמר ששני דברים אלו דבר אחד הם.

 

החומר מתפרק במגע עם הרוחני

כלומר, על ידי שהקב"ה ירד לתוך מצרים במכת הבכורות קרו שני דברים: בכורות בני ישראל המוכנים לקדושה ולחיבור עם הרוחני הוקדשו, ואילו המצרים החומריים לא יכלו לחיות בעוד הרוחני דבק בם ואשר על כן מתו.

מעין זה לגבי נביא, וזו לשון הרמב"ם בהקדמה לפרק חלק "כי הנביא כשתבא אליו הנבואה ואף על פי שהיא ב"מראה" ועל ידי מלאך יחלשו כוחותיו ויתקלקל בנינו ויגיע לו מורא גדול מאד, כמעט שתצא רוחו ממנו" (עמ' קמג בהוצאת מוסד הרב קוק).

לגבי השאלה מדוע מצוה זו קיימת דוקא בחמור, זו לשון הגמרא בבכורות (ה:) "אמר ר' חנינא, שאלתי את ר' אליעזר בבית מותבא רבא: מה נשתנו פטרי חמורים מפטרי סוסים וגמלים? א"ל: גזירת הכתוב היא, ועוד, שסייעו ישראל בשעת יציאתם ממצרים שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים". בהסבר טעם זה של הגמרא עיין בספר "חידושי אגדות" למהר"ל, תחילת מסכת בכורות, וכן בספרו "גבורות ה'" פרק כט, הסבר נפלא ועמוק לדברי חז"ל אלו.

נלע"ד בעזה"י טעם נוסף על דרך הרמז לדין זה. כמובן שטעמי תורה נשגבים מבינתנו ואנו רק מנסים לקרבם אל שכלנו. החמור הוא החיה החומרית ביותר (מהר"ל "גבורות ה'" פרק כט) וכאשר נולד חמור בכור אין הוא יכול לחיות בתור חמור קדוש, ולכן בפני הישראל עומדות שתי אפשרויות: או שיפדה ויעביר את הקדושה לשה, או שיערוף את החמור. לעומת זאת, שאר החיות שהם פחות חומריות יכולות להיות קדושות.

המצוות בחמור הן זכר למכת בכורות

נלע"ד בעזה"י שהמצוות בפטר חמור של פדייה או עריפה רומזות למכת בכורות. הנביא יחזקאל קרא את המצרים חמורים "אשר בשר חמורים בשרם" (יחזקאל כג,כ), והסביר זאת המהר"ל כך "כי המצרים הם דבוקים בזנות, וידוע כי הנמשך אחר הזנות הוא הנמשך אחר החומר ומעשה בהמה... ובשביל זה קרא יחזקאל את מצרים חמורים... להודיע כי ענין מצרים חמרים וכל פעולתם נמשך אחר זה" (בספרו "גבורות ה'", פרק כט). כלומר, חמור מלשון חומר, שהחמור חומרי ביותר, וגם המצרים הם חומריים ביותר, ולכן הם משולים לחמור ודומים לו.

מה שקרה למצרים במכת בכורות קורה גם לחמור הישראלי. כמו שהמצרים כל עוד שלא פדו עצמם ולא התגיירו מתו במכת בכורות, כך גם החמור, כל עוד לא נפדתה קדושתו, עליו להיערף. כמו שהמצרים מתו מעצם המפגש עם הרוחני כך גם החמור נערף ומת עקב המפגש עם הרוחני. ולכן מצוה זו קיימת דווקא בחמור הרומז למצרים שנערפו במכת בכורות.

המילה "וערפתו" רומזת לפרעה הרשע שלא פדה עצמו וטבע בים, וגם רומזת לכך שהיה קשה עורף ולא שילח את בני ישראל.

 

רמזים במילים חומר וחמור

מילים אלו מורכבות מהאותיות: ח,מ,ר. אותיות אלו נקראות בצירופים שונים המגלים על תכונותיו של החומר אצל האדם.

חמ - מלשון חום, אש התאוות. גוף האדם דורש חום פיזי. חז"ל אומרים במסכת שבת (נג.) על החמור שתמיד קר לו ותמיד הוא צריך חימום אפילו בימי תמוז. יתכן שההסבר לכך הוא, לפי שהחמור הוא חומרי ביותר לכן הוא צריך חום (צ"ע). גם חם בן נוח נקרא כך, אולי משום חום תאוותו החומרית לזנות, כפי שדרשו חז"ל (הובא ברש"י שם) שרבעו לאביו מרוב תאוותו.

מר - מלשון מרירות וכאב. החומר שבגוף כולו מלא כאב ומרירות.

רמ - מלשון גובה. החומר גורם גאוה לבעליו.

חרם - מלשון מוות ככתוב "זבח לאלקים יחרם" (כב,יט), שכל שהוא בעל חומר סופו למיתה והתפרקות.

מחר - על פי דברי הרה"ג ישעיהו הדרי שליט"א, שיסוד קלקולו של עמלק הוא הקרירות והעצלות, שאת כל דבריו דוחה למחר, ודבר זה רמוז בכך, שבכל מלחמות ישראל את עמלק כתובה המילה מחר. על פי דברים אלו אמר לי הרב אפרים רזניק הי"ו רמז במילה "מחר": כיוון שהחומר גורם לעצלות ואיחור ודחיה למחר רמוזה בו המילה מחר. הערת הרה"ג אביגדר נבנצל – משמעות המילה מחר היא יום אחר.

ל ש??-????? @ ? ?תה "רובה של ישראל" (רמב"ן).

יסוד הדברים תלוי בכך, שהאלקים מחיה בכל רגע ורגע את כל המציאות של כל העולמות, ואפילו את מציאות החומר המחולט. וזו לשון ספר נפש החיים "אבל הוא יתברך שמו, כמו בעת בריאת העולמות כולם, בראם והמציאם הוא יתברך יש מאין, בכוחו הבלתי תכלית, כן מאז, כל יום וכל רגע ממש, כל כוח מציאותם וסדרם וקיומם, תלוי רק במה שהוא יברך שמו משפיע בהם ברצונו יתברך כל רגע, כוח ושפעת אור חדש, ואלו היה הוא יתברך מסלק מהם כוח השפעתו אף רגע אחד, כרגע היו כולם לאפס ותהו" (עמ' ב', עיין רמב"ן עה"ת ב,יז).

ומכיון שכך הוא, בודאי שתיתכן קדושה בדומם. כלומר, שהאלקים משפיע שפע קדושה גדול יותר בגוף זה מאשר בגוף אחר. דוגמא לדבר: האלקים מתגלה יותר [מבחינת בני האדם] בארץ ישראל מאשר בשאר ארצות העולם, וכן מתגלה בירושלים יותר מאשר בשאר ארץ ישראל.

אמנם גם עמי קדם עבדו לפסילים העשויים מזהב ומעץ, אבל מכל מקום לא האמינו שהאלקים בורא השמים והארץ מתגלה בהם, אלא שיש לאותם פסילים חומריים כוחות ויכולת השפעה על מזלם והצלחתם.

הרמב"ן עה"ת (שמות ג,ה דיבור המתחיל ובכאן אני מזכיר) פירט את שלושת סוגי עובדי העבודה זרה, כאשר חלק מהם עבדו את המלאכים, שהם שכלים נבדלים, בעבור שידעו למקצתם שררה על האומות, וחשבו שיש להם יכולת להיטיב או להרע. חלק אחר עבד את השדים [שעירים בלשון התורה] שהם רוחות. וחלק אחר עבד את הכוכבים והמזלות "כי כל אחת מן האומות ידעה כוח המזל בה כפי משטרו על הארץ שלהם, וחשבו כי בעבודתם יגבר המזל ויועיל להם... ואלה האנשים הם שהחלו לעשות הצורות הרבות בפסילים והאשרים והחמנים, כי היו עושים צורות מזלם בשעות אשר להם הכוח כפי מעלתם, והיו נותנים בעם, כפי מחשבתם, כוח והצלחה... וממין העבודה הזאת היו מהם עובדים לאנשים, כי בראותם לאחד מבני האדם ממשלה גדולה ומזלו עולה מאד כנבוכדנאצר, היו אנשי ארצו חושבים כי בקבלם עליהם עבודתו וכוונתם אליו יעלה מזלם עם מזלו, והוא גם כן יחשוב כי בהדבק מחשבתם בו תוסיף לו הצלחה בכוח נפשותיהם המכוונות אליו... כי היו רשעים לא שוטים גמורים". [עיין גם ברמב"ם תחילת הלכות עבדות כוכבים].